תגובות רבנים אורתודוקסיים ל- אוסידי דתי

גרינברג ושפלר*

OCD היא הפרעה פסיכיאטרית נפוצה, שבין 1% ל-2% מהאוכלוסיה ילקו בה.

מחקרים הראו כי בין 5% ל-50% מהלוקים בהפרעה סובלים מסימפטומים דתיים.

על פי מחקרים של דוד גרינברג וגבי שפלר מבית החולים "הרצוג" בירושלים, בקרב האוכלוסייה החרדית נמצא ש-83% מהלוקים בהפרעה סובלים מסימפטומים דתיים.

מדוע אובססיות דתיות נפוצות כל כך?

• בתוך הסימפטומים הדתיים נכללות מחשבות טורדניות הקשורות לאלוהים ולמוסר, לדוגמא:
• המחשבה שחיללתי שם השם או שקיללתי את אלוהים.
• צורך כפייתי בביצוע מצוות מסוימות כגון הארכה מוגזמת בתפילה.
• חזרה על תפילות או בדיקות חוזרות ונשנות שמצווה התבצעה כהלכה. למשל בהנחת תפילין.
• בדיקת טומאת נידה אצל נשים.
• ניקיון כפייתי לפני חג הפסח.

אחד ההסברים לתפוצה הגדולה של סימפטומים דתיים בקרב האוכלוסיה החרדית, מעבר לעיסוק הרב של אנשים באוכלוסיה זו בפרקטיקות דתיות, הוא שבתחילה אנשים המפתחים סימפטומים אלה עלולים להיחשב כמי שמנסה להיות 'צדיק', ורק בשלב מאוחר יותר מתבררת המצוקה הכרוכה בהתנהגותם וההבנה שמדובר בטורדנות כפייתית.

פניה לפסיכולוגים עדיין אינה מקובלת ונפוצה בחברה החרדית.

על פי רוב, כשאדם מבין שהוא שרוי במצוקה פסיכולוגית הוא יפנה ראשית כל לרב.

למרות שהרבנים במאות השנים האחרונות לא הכירו שיטות טיפול קוגניטיביות התנהגותיות ל-OCD, ישנן פסיקות מעניינות מאד בקרב רבנים חרדים שעולות בקנה אחד עם רוח הגישה הטיפולית.

גרינברג ושפלר חקרו ומצאו בכתביהם של שני רבנים חרדים חשובים הבנה עמוקה של ההפרעה וההתמודדות עימה.

רבנים על OCD דתי

כדוגמא הם מצטטים מתשובתו של הרב יעקב ישראל קנייבסקי – הסטייפלר (1899–1985) – שהיה ראש ישיבת בית יוסף בבני ברק, אחד מחשובי הרבנים בזרם הליטאי במאה העשרים וגיסו של החזון אי"ש – לפניה שהופנתה אליו בנוגע לאדם שנוהג להאריך בקריאת שמע ולחזור עליה שוב ושוב כיון שתוקפת אותו המחשבה שאולי לא קרא נכון תפילה זו.

על מנת להבין במה מדובר יש לציין שבהלכה היהודית קריאת שמע הינה חלק מהתפילה שההלכה מחייבת אדם לקרוא עם כוונה, אחרת לא יצא ידי חובתו.

חובת קריאת שמע הינה מן התורה ולא מדברי חכמים ולכן חומרת העובר על המצווה גדולה יותר ממצוות רבות אחרות. למרות זאת פסק הסטייפלר שעל אדם זה לקרוא רק את המילים שבסידור פעם אחת בלבד ללא חזרות, גם אם נראה לו שלא הביע את המילים כמו שצריך.

הסטייפלר מוסיף ואומר שאסור לתת לאדם זה הסברים או סיבות, שרק יהוו עבורו טריגר לויכוח ולדבוק יותר בעמדה שעליו לחזור שוב ושוב על קריאת שמע.

בתשובה זו מבין הסטייפלר עיקרון חשוב בהפרעת ה-OCD, שאנשים הלוקים בה נוהגים לשאול שאלות ולבקש אישורים על מנת להימנע מטקסים.

אבל במקום להתייחס לתכונה זו כתכונה רצויה של אדם דתי, הסטייפלר דווקא מבין שהיא נובעת יותר מתוך לקות פסיכולוגית ופחות מתוך יראת שמים ולכן פסק כנגד הצורך הכפייתי.

בשפה קוגניטיבית התנהגותית, הסטייפלר מבין את הצורך בחשיפה והימנעות מטקס (המתודה המקובלת ל-  טיפול ב-OCD על פי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית) מתוך הבנת המניע הכפייתי העומד בבסיס התנהגות זו.

במקרה אחר פנו לרב קנייבסקי בשאלה על אדם שנוהג לחוש מצוקה רבה סביב תקופת הנידה של אישתו.

על פי ההלכה כאשר אישה מסיימת לקבל את המחזור החודשי והיא נקיה מדם, עליה לחכות שבעה ימים ולטבול במקווה.

רק לאחר הטבילה מותר לבעלה לגעת בה שוב. אותו אדם נהג לאמלל את אישתו סביב הבדיקות ולחזור ולשאול אותה עד כמה היא בטוחה שהיא נקיה.

הסטייפלר פסק שאסור לאותו אדם לבוא בדין ודברים עם אישתו בנושא, ושעליו להניח לה לנהל את חיי הטהרה והטומאה שלה לבדה.

בתשובה זו הסטייפלר מפקיע מידי הבעל הסובל מ-OCD את האחריות לעברה החמורה האפשרית של אי שמירה על דיני טהרה. מבחינה תרפויטית, לא ברור שתמיד עדיף תמיד להעביר את האחריות על ביצוע טקס לאדם אחר, כיוון שלפעמים יש בזה מתן אישור לצורך הכפייתי ובאופן עקיף גם חיזוק שלו.

מקרה נוסף אליו התייחס הרב קנייבקסי הוא לגבי ההלכה שאומרת שעל אדם להיזהר מלהיות צריך לשירותים בזמן התפילה, אלא אם השירותים הקרובים נמצאים במרחק של יותר מארבעה קילומטרים ממקומו הנוכחי.

השולחן-ערוך (ספר ההלכה החשוב ביותר) קבע שאם אדם התפלל בזמן שנצרך לשירותים עליו לחזור על התפילה שוב.

אותו אדם היה טרוד בזמן התפילה, כל תפילה, שמא לא ניקה עצמו מספיק.

הרב קנייבסקי פסק ששימוש בחמישה או שישה ניירות ולאחר מכן שטיפת האזור במים וניגובם אמורה להספיק, ושמעבר לכך אין לחזור ולבדוק האם נקי או לא, אפילו אם זה נורא מטריד.

בכך שוב השתמש הרב קנייבסקי בעקרון של הימנעות מטקסים על מנת לאפשר לתלמידו הסובל מ-OCD להתפלל ללא הפרעות.

גם רבי נחמן מברסלב (1772 – 1810) התייחס להלכה האוסרת על היהודי להתפלל בזמן שהוא נצרך לשירותים. רבי נחמן מדייק שההלכה עוסקת במקרה שבו האדם ממש נצרך לשירותים ולא במקרה שיש לו ספקות. הוא מציע לתלמידיו להתפלל מיד כשהם מתעוררים בבוקר עוד לפני שהלכו לשירותים ומזהיר אותם מאד מפני האפשרות של בילוי זמן ממושך בבית השימוש מטעמי היגיינה.

רבי נחמן אף מעיד על עצמו שבצעירותו היה נוהג לבלות זמן רב בשירותים והיה מתקשה להגיע לתחושה של נקיות אך הפסיק כאשר הבין שהוא מגיע לכדי הגזמה ושיגעון.

נראה שגם רבי נחמן סבל בעצמו מסימפטומים של OCD והיה שרוי במצוקה גדולה בשל כך, אך לימד את עצמו להתגבר על כך באמצעות חשיפה והימנעות מטקסים.

עדות נוספת לכך מדברי רבי נחמן קשורה בהלכות ניקיון לפני חג הפסח.

רבי נחמן העיד על עצמו, שהיה כה חרד מהאפשרות שמים שהשתמש בהם באו במגע עם קמח עד שבתחילה היה אוגר מים מראש לכל ימי החג אבל עדיין היה מוטרד כיוון שלא הצליח לשמור על המים כל הזמן, לכן החליט לחגוג את הפסח במקום רחוק, שיש בו מים שזורמים כל הזמן בנהר.

לבסוף הוגיע את עצמו רבי נחמן כל כך עד שנעשה מוטרד ומיואש והחליט שלא לתת את דעתו על כך יותר.

גרינברג ושפלר חיפשו גם עדויות על מקרים שבהם רבנים השיאו עצות דומות בעל-פה.

הם מצאו סיפור על אישה שהיתה טרודה מאד שבכל מקום שהיא מגיעה אליו היא רואה צלבים ופחדה שהיא מחללת בכך את שם ה'. כשהגיעה לרבי, הרב הראה לה באצבעותיו סימן של צלב ונשק לאצבעותיו.

הוא הסביר לאישה הנדהמת במעשיו, שעליה להימנע מלהביט רק בצלבים ממש ואין עליה להימנע מלהביט בכל אובייקט יומיומי שמזכיר צורה זו.

במקרה אחר אדם שהיה נוהג לחזור שוב ושוב על תפילת ה'שמע', קיבל הוראה מרבו להוריד למשך שבועיים חלקים מהתפילה עד שלבסוף התפלל תפילה חסרה מאד. במצב זה הרב התיר לו לחזור ולהתפלל את השמע ללא חזרות.

גרינברג ושפלר מסכמים שתפקיד הרב שונה במהות מתפקיד הפסיכולוג.

בעוד שהרב נחשב מומחה לענייני הלכה ובעל סמכות דתית, הפסיכולוג נחשב מומחה ל-OCD ואין לו שום סמכות דתית אלא שהוא עשוי להיחשב "שליח לדבר מצווה".

לפיכך, אדם דתי/חרדי שהגיע לטיפול עשוי לקבל ייעוץ מפסיכולוג ועדיין ללכת לרב, הסמכות הדתית שלו, לקבל ממנו אישור לבצע את עצות הפסיכולוג.

שפלר וגרינברג מציעים ששיתוף פעולה מיטיב ויחסי אמון בין פסיכולוגים לרבנים עשויים להיות העזרה הטובה ביותר עבור בני קהילה דתית/חרדית הסובלים מ-OCD ומחפשים טיפול נכון.