הסכנה היא הבורות, לא ה-או סי די

אולי קשה לזכור זאת נוכח כל שבא אחרי, אך רצח הנער מוחמד חדיר לווה בכתבות שהביאו מידע על יוזם הרצח.

בכתבות צויין כי הוא בעל חנות משקפיים אשר סובל מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD).

הנתון השני הודגש ונרמז כי הוא קשור לרצח, הראשון לא.

למה? גם אם הוא סובל מהפרעה זו (דבר שאינו ברור כלל וכלל לפי התיאור המצומצם של הפסיכיאטרית שנמסר בתקשורת), היא אינה רלוונטית לרצח.

אנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית אינם בעלי סבירות גבוה יותר לרצוח מג'ינג'ים, מרוקאים, יהודים, אנשים עם אף גדול או כל קבוצה אחרת.

נסו לדמיין מה היה קורה לו הייתה מתפרסמת כתבה בה מצוין כי הרוצח מרוקאי והדבר צוין בבית המשפט. רבים מקוראי הידיעה, ואנשים השייכים לעדה זו בכלל, היו מוחים על כך בעוז.

אבל לקשור בין הפרעה טורדנית כפייתית לבין רצח? למה לא.

בעוד ששיוך סטראוטיפים לגזע, מין או עדה מגונים ונעשים ניסיונות להילחם בכך, המצב בתחום ההפרעות הפסיכיאטריות שונה מאוד.

במקרה זה שותפים לכך גם הנאשם ועורכי דינו שבחרו ככל הנראה לציין את ההפרעה כדי לנסות להפחית את העונש (נסיונות דומים לא צלחו במקרים אחרים, למשל), והן כלי התקשורת שמפרסמים מידע זה ומעבירים מסר שעושה עוול לאנשים  החיים עם OCD.

הפרסומים בנושא מאופיינים בבורות וגזענות (אומנם לא מדובר בשיפוט לפי גזע, אך זו המילה המתאימה ביותר) הם מכניסים את כל המתמודדים עם הפרעה פסיכיאטרית כלשהי לאותה קבוצה, ומייחסים להם תכונות שליליות ומאיימות.

כפי שניסיון לייחס רצח לכך שהרוצח הוא הורה וסבל מאובדן שעות שינה היה נראה מגוחך, כך גם הניסיון לייחס את הרצח ל-OCD.

החברים בשתי הקבוצות מתמודדים עם קשיים, אך קשיים אלו אינם דוחפים לרצח.

אם מישהו מקבוצה זו או אחרת בחר לרצוח, הוא לא עשה זאת בשל הקשיים  עמם הוא מתמודד אלא בשל גורמים אחרים כמו אישיותו, דעותיו הפוליטיות ועוד.

הסתכלו סביבכם. סביר מאוד להניח שחלק מהאנשים שאתם מכירים סובלים מהפרעה פסיכיאטרית זו או אחרת.

לפי משרד הבריאות האמריקאי, כ-28% מהאמריקאים יסבלו מהפרעת חרדה כלשהי לאורך חייהם, וכ-1.5% מהאוכלוסיה יתמודדו עם OCD.

במחקרים וסקרים שנערכו במדינות אחרות עלו נתונים דומים, כך שניתן להניח שהמספרים דומים גם בישראל.

אם נוסיף מצבים נוספים, כגון דיכאון קל או הפרעות קשב – שיעור ההפרעות הפסיכיאטריות יהיה גבוה יותר.

ובכל זאת, אנחנו לא רואים משוגעים אלימים מסתובבים ברחובות, מזילים ריר ודוקרים עוברי אורח חפים מפשע, למה?

הסטיגמה לגבי הפרעות פסיכיאטריות שונה מאוד מהמציאות' בניגוד למה שרבים סבורים, הפרעות פסיכיאטריות אינן מקשה אחת, ולצד הפרעות ברמת חומרה המצריכות אשפוז או מסגרות ייחודיות, קיימות הפרעות שהשפעתן על החיים מינורית יחסית.

פוביות (פחדים ספציפיים, למשל פחד מכלבים או פחד גבהים), חרדת בחינות, חרדה חברתית, התקפי חרדה חוזרים, דיכאון, הפרעות קשה וריכוז ו-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית).

כל אלו ועוד הן דוגמאות להפרעות ששכיחותן גבוהה, וכשחומרת ההפרעה נמוכה או בינונית – המתמודדים עמן יכולים לתפקד כמו כל אדם אחר פרט לתחומים שמושפעים ישירות מהקושי.

חבר טוב, מרצה בלימודים, סטודנטים שלומדים אתכם, עמית לעבודה – סביר להניח שבסביבתכם הקרובה יש לא מעט אנשים המתמודדים עם הפרעה פסיכיאטרית כלשהי, אולי אתם. יכול להיות שאתם לא יודעים על כך, יכול להיות שהם לא יודעים עם מה אתם מתמודדים.

כאמור, הפרעות פסיכיאטריות אינן ניכרות לעין ברוב המקרים, וכיוון שיש למרבה הצער סטיגמות רבות על הנושא, רבים בוחרים להסתיר אותן.

ההסתרה גובה פעמים רבות מחיר כבד – היא מקשה להגיע לטיפול נכון, לקבל תמיכה מהסביבה, ופוגעת בדימוי העצמי.

כל זאת בשל דעות קדומות ולא מבוססות, שפרסומים כגון הפרסום על רוצחו של מוחמד חדיר מחזקים.

הבנה שהתקשורת משתמשת לעיתים במידע לא מדויק על הפרעות פסיכיאטריות כדי לעשות פרובוקציות, מאפשרת לנטרל את הנזק.

קראו כתבות אלו בצורה ביקורתית, חפשו מקורות מידע אחרים. זכרו שכמו בכל קבוצה אחרת באוכלוסיה, יתכן שיש אנשים עם OCD שביצעו פשעים, אך גם אחרים שהגיעו להישגים יוצאי דופן, ובעיקר – אנשים רגילים שחיים את חייהם כמו כל אחד אחר.