מה זה BDD הפרעת גוף דיסמורפית?
הפרעת גוף דיסמורפית (BDD – body dysmorphic disorder) היא הפרעה השייכת לספקטרום האובססיבי-קומפולסיבי.
ההפרעה מאופיינת במחשבות בלתי פוסקות על פגם קטן או מדומיין במראה האדם, והתנהגויות או מחשבות שנועדו לתקן או למזער את הפגם לכאורה או להפחית את המצוקה שהאדם חווה.
כאמור, הפגם הוא דמיוני או שולי, כך שאנשים אחרים תופסים במקרים רבים את האדם כבעל מראה ממוצע או נאה.
העיסוק המופרז של האדם במראה יכול להתמקד בכל איבר.
האף, העור והשיער הם האיברים המרכזיים שאנשים עם BDD מוטרדים מהם, אולם כל איבר יכול להיות מוקד העיסוק, למשל לסת, פרופורציית האיברים, איבר המין, החזה (בעיקר אצל נשים) או השרירים (בעיקר אצל גברים).
אצל חלק מהסובלים מההפרעה קיימים מספר מוקדים, או נדידת הסימפטומים כך שאיבר שהטריד אותם בעבר כבר אינו מעסיק אותם ואיבר אחר תופס את המוקד.
נתונים מספריים על BDD :
השיעור של הפרעת גוף דיסמורפית עומד על 0.7%-2.3% מהאוכלוסייה הכללית. לרוב ההפרעה מתחילה בגיל ההתבגרות, בעיקר בגילאי 13-16 ומהלכה נוטה להיות כרוני, כשהיא עלולה להמשיך עשורים ללא שיפור אם האדם אינו מטפל בה.
במחקר שנערך על ילדים ובני נוער הסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית נמצא כי לכ-94% מהם היו קשיי תפקוד משמעותיים בתחומים כמו לימודים או תעסוקה או כי הם סבלו מבידוד חברתי.
אין הבדל בשכיחות ההפרעה בין גברים לנשים, אולם נשים נוטות יותר לפנות לטיפול מגברים.
ללא טיפול הולם מהלך ההפרעה הוא כרוני, היא צפויה ללוות את האדם במשך עשורים, לגרום לפגיעה חמורה באיכות חייו וביכולת התפקודית שלו, ולהוביל לקשיים והפרעות נוספות כמו דיכאון, חרדה חברתית או שימוש בחומרים.
BDD ופנייה לטיפול :
רבים מהסובלים מ-BDD אינם פונים לטיפול, הדבר נובע משתי סיבות:
- חשש שיחשבו כשטחיים וריקניים – בשל העיסוק המוגבר במראה החיצוני.
- חוסר תובנה – רבים מהסובלים מההפרעה מאמינים בכל ליבם שהבעיה האמיתית שלהם היא הפגם במראה' כתוצאה, הם מפנים את משאביהם לתחום זה, ופונים לטיפולים קוסמטיים או לניתוחים פלסטיים ולא לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי.
אבחון שגוי של BDD :
BDD היא הפרעה ה"זוכה" לעיתים לאבחון שגוי, מהסיבות הבאות:
- חלק מהסובלים מההפרעה אינם מכירים בה ומגיעים לטיפול מסיבות אחרות, לעיתים תוך הסתרת נפח העיסוק שלהם במראה החיצוני.
- חלק מאנשי המקצוע אינם מודעים מספיק לקיום ההפרעה.
- לעיתים BDD עשויה להיראות כהפרעה אחרת, כפי שיודגם בהמשך.
- רבים מהסובלים מ-BDD סובלים מהפרעות נוספות.
כתוצאה מגורמים אלו (כולם או חלקם) המטפל אינו תמיד מודע ל-BDD, או מתמקד בהפרעה אחרת כיוון שרואה אותה כמרכזית כשבפועל היא תוצאה של ה-BDD (למשל חרדה חברתית הנובעת מכך שהאדם חושב שאחרים שופטים את מראהו החיצוני כמרתיע).
גם אם האדם מספר על העיסוק שלו במראה, הדבר עלול להתפרש בטעות כביטחון עצמי נמוך או בעיה בדימוי הגוף, בין אם בפני עצמם או כחלק מהסימפטומים של דיכאון, חרדה חברתית או הפרעת אישיות והטיפול יהיה בהתאם.
טעות נוספת היא אבחון שגוי של BDD כסכיזופרניה, כיוון שלעיתים התוכן בו אנשים עם הפרעת גוף דיסמורפית עוסקים הוא ביזארי ומנותק מהמציאות, והתובנה שלהם לכך נמוכה או לא קיימת.
לדוגמא, התנהגותו של אדם עם BDD שמאמין שהשלד שלו זז ונמנע מתנועות מסוימות כדי לא להחמיר את המצב, תראה מנותקת מהמציאות.
כתוצאה מהקושי באבחון, גם אם הסובל מ-BDD מגיע לטיפול הוא לא יקבל תמיד טיפול הנכון ולכן מצבו לא ישתפר.
ניסיונות טיפול כושלים עלולים להחמיר עוד יותר חוסר תקווה וסלידה עצמית הנפוצים אצל רבים מהסובלים מ-BDD, או לחזק את אמונתם כי טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לא יעזור להם והפתרון הוא קוסמטי.
כשהסובל מההפרעה אובחן בטעות כסובל מסכיזופרניה, יתכן והוא יגיע בסופו של דבר למסגרות אשפוזיות, דבר העלול להוביל לתיוג ומסלול חיים של אדם שאינו מסוגל לתפקד בכוחות עצמו או לפגיעה בדימוי העצמי גם אם לא יישאר במסלול זה.
כמובן שאבחון וטיפול שגויים עלולים להוביל לאובדן אמונה במערכת בריאות הנפש ולהקטין את הסיכוי שהאדם יפנה שוב טיפול.
הקשר בין BDD להפרעות אחרות :
BDD וחרדה חברתית :
הסובלים מ-BDD סבורים שיש פגם ניכר במראה החיצוני שלהם שגם אנשים אחרים רואים וסולדים מהם בגללו.
כתוצאה, הם משקיעים מאמצים רבים כדי להסתיר את הפגם לפני שהם באים בחברה, וכשהם נמצאים עם אנשים מוטרדים ללא הרף מאם הצד השני שם לב.
כמובן שמחשבות אלו משפיעות על ההרגשה שלהם בחברה, הם מפרשים כל סימן נטרלי לרעתם (למשל, מבט תמים על האיבר שלדעתם טעון שיפור יתפרש כמבט מבקר) ומרגישים שהם נמצאים על סף אסון חברתי.
מחשבות אלו עלולות לפגוע לרעה בתפקודם החברתי או להוביל לנסיגה חברתית.
שיעור החרדה החברתית אצל אנשים הסובלים מ-BDD הוא גבוה, ו-38% מהסובלים מ-BDD יפתחו גם חרדה חברתית בשלב כלשהו בחייהם.
BDD ודיכאון :
אנשים עם BDD עוסקים ללא הרף במחשבות על הפגם לכאורה, רואים עצמם כפגומים או מחרידים מבחינה חיצונית, ללא קשר למראה האמיתי – וחווים תחושות קשות כשהם מסתכלים על עצמם או חושבים על מראם החיצוני.
באופן טבעי, כשהאדם חושב על עצמו כמחריד, הוא פגיע יותר להערכה עצמית נמוכה ודיכאון.
אין פלא אם כך שאחוז ניכר מהסובלים מ-BDD, עד 80% לפי הערכות שונות, יחוו אפיזודה דיכאונית אחת לפחות לאורך חייהם. לרוב מדובר בדיכאון משני, כלומר, דיכאון המתעורר כתוצאה מה-BDD והשלכותיו. דיכאון זה צפוי להשתפר במידה והפרעת הגוף הדיסמורפית מטופלת.
בנוסף, העיסוק המחשבתי והפעולות שהם מבצעים על מנת לתקן לכאורה את הפגם (למשל איפור, לבישת בגדים "מסווים" או בחינות ארוכות בראי) גוזלים זמן ניכר וגורמים פעמים רבות לפגיעה ביכולתם לתפקד בתחומי חיים שונים (למשל בתחום התעסוקתי, חברתי, משפחתי או זוגי).
הפגיעה התפקודית תורמת בתורה להערכה העצמית הנמוכה שלהם ומגבירה את הנטייה להסתגר. נוצר מעגל קסמים הרסני המוביל לכך שאנשים רבים הסובלים מההפרעה אינם יכולים לסבול את עצמם ואת חייהם ושוקעים בדיכאון.
BDD והתמכרות לחומרים :
רבים מהסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית משתמשים לרעה בסמים, אלכוהול או מרשמים רפואייים על מנת להתמודד עם תחושות קשות שהם מרגישים עקב ההפרעה, בין אם מדובר בסלידה העצמית או בדיכאון ובין אם בהשלכות של ההפרעה, כמו חרדה במצבים חברתיים שונים.
BDD ו-OCD :
הפרעת גוף דיסמורפית דומה להפרעה טורדנית כפייתית (OCD) במובנים רבים.
שתי ההפרעות מאופיינות במחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית שנועדה להשיג וודאות או הרגעה, כשקיים דמיון רב בדפוס ההתנהגותי ובדפוס המחשבה.
שתי ההפרעות מגיבות לטיפול דומה – בין אם מדובר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי מבוסס על חשיפות ומניעת תגובה, ובין אם מדובר על הטיפול התרופתי, המבוסס על תרופות ממשפחת SSRI בתוספת תרופות נוספות במקרים עמידים.
מעל 30% מהסובלים מ-BDD עונים גם לקריטריונים של OCD.
כמו כן, קיימת שכיחות גבוהה של הפרעות הספקטרום האובססיבי-קומפולסיבי אצל הסובלים מ-BDD, כגון חיטוט כפייתי בעור או טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית).
אגורפוביה :
אגרופוביה היא פחד ממקומות פתוחים או הומים.
בתחום בריאות הנפש הגדרה זו סופחה להתקפי חרדה, כשהאדם נמנע ממקומות אלו מפחד שיחווה התקף חרדה ולא יוכל לצאת מהמקום או להגיע לעזרה.
אך אם מסתכלים על המשמעות המקורית של המונח, אפשר לראות את התופעה גם בהפרעות אחרות, אחת מהן היא BDD.
המחשבה שהמראה הפיזי שלהם מחריד גורם להם להירתע מאנשים, הימנעות שבמקרים מסוימים יכולה להתפתח לחרדה חברתית, ובאחרים לקושי כללי לצאת מהבית, עד לכדי הימנעות מוחלטת – כלומר אגורפוביה.
BDD ואובדנות :
השילוב בין הסלידה העצמית, פגיעה בחיי החברה והתעסוקה ותחושת חוסר התקווה (המוחרפת לעיתים על ידי כישלונות של ניסיונות שלהם לשפר את מצבם, למשל על ידי ניתוחים פלסטיים) מובילים לכך ששיעור ההתאבדות בקרב הסובלים מהפרעת גוף דיסמורפית הוא גבוה במיוחד – פי 45 משיעור ההתאבדות באוכלוסיה הכללית, כש-30% מהסובלים מההפרעה מנסים לשים קץ לחייהם בסופו של דבר.
תיאום פגישה